<h1>בה"ג הלכ' שבועה</h1>
<h2>דף כב:</h2>
אמר רב חייא אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושותה חייב, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא דא"ל איניש לחבריה ליזיל ליכול מידי אכלין ושתן, איבעית אימא קרא כדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מנין לשתייה שהיא בכלל אכילה, שנאמר (דברים י"ד, כ"ג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך והא תירוש חמרא הוא וקרי ליה ואכלת, שמע מינה שתייה בכלל אכילה היא. וכי מאחר דקרא איכא סברא למה לי, מהו דתימא אע"ג דמדאוריתא שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי, קמ"ל דקרו ומשום הכי קמסייעינן וקא פרכינן עלה דשבועה. שתייה בכלל אכילה איתה אכילה בכלל שתייה ליכא, שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף כה.</h2>
ושבועה לא חיילא על דבר מצוה כדבר הרשות דכתיב בה (ויקרא ה', ד') להרע או להטיב ומקשינן הרעה להטבה והטבה להרעה, אבל נדרים חיילי על דבר מצוה כדבר הרשות, דתניא חומר בנדרים מבשבועות ובשבועות מבנדרים, חומר בנדרים שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות, חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים.
<h2>דף כו.</h2>
(ויקרא ה', ד') האדם בשבועה פרט לאונס כי הא דרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב, מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינהון, א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי, א"ל לבך אנסך.
<h2>דף כו:</h2>
מאן דמשתבע לקיומי מילתא או לבטולי מילתא אסיר ליה למיעבר על שבועתיה, והני מילי דאפיק שבועה בפומיה אבל לא אפיק שבועה בפומיה אע"ג דגמר בליביה לא מיחייב, דאמר שמואל גמר בליבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר (ויקרא ה', ד') לבטא בשפתים ולא בלב. והיכא דאישתבע לבטולי מצוה, כגון דאמר סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח, שבועת שוא הוא דאפיק בפומיה ולוקה עליה, אבל בסוכה ובלולב ובתפילין לא איתסר, דתנן (כ"ז.) נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור. ומנלן דלא מיתסר, רב כהנא (נדרים ט"ז:) מתני לה אמר רב גידל אמר רב שמואל דכתיב (במדבר ל', ג') ולא יחל דברו לדברו לא יחל אבל יחל לחפצי שמים. ולא מיבעיא לבטל את המצוה דפטור אלא אפילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור, מאי טעמא, כיון דמושבע מהר סיני הוא לא חיילא שבועה עליה, דכתיב (ויקרא ה', ד') או נפש כי תשבע לבטא בשפתים (כ"ז.) ותנו רבנן יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל יהא חייב, ת"ל (ויקרא ה', ד') להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שפטור שאין הרשות בידו דכי חיילא עליה שבועה עילוי מילתא דכי לא משתבע לא מיחייב למיעבדה, אבל מצוה דכי לא משתבע מיחייב למיעבדה לא חיילא עליה שבועה. יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב, ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שאין הרשות בידו, יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור, ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו, מנין לרבות הטבת אחרים, ת"ל או להטיב. ואיזו היא הרעת אחרים, אכה את פלוני אפצע את מוחו. והרעת עצמו דקאמרינן דמיחייב, לאו למיחבל בנפשיה אלא כדר' יוחנן, דא"ר יוחנן (מכות כ"ד:) אהא בתענית עד שאבוא דכתיב (תהילים ט"ו, ד') נשבע להרע ולא ימיר ואמרינן כדרבי יוחנן.
<h2>דף כז:</h2>
ומאן דמשתבע שבועת ביטוי כגון דאמר שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ועבר עליה, אי במזיד משתבע מיחייב מלקות, אי בשוגג אישתבע מיחייב עולה ויורד, דתנן זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
<h2>דף כט.</h2>
והיכא דאמר שבועה שאוכל ככר זו והדר אמר שבועה שלא אוכלנה, הוה ליה כדבר מצוה, כי קא הדר ואמר שבועה שלא אוכלנה שבועת שוא היא, ראשונה בעי לקיומי ושניה לא בעי לקיומי דהוה ליה כנשבע לבטל את המצוה, ואי קיימה לראשונה לוקה משום שבועת שוא ותו לא, ואי בטלה לראשונה וקיימה לשניה, לוקה משום שבועת ביטוי ומשום שבועת שוא, דשניה שבועת שקר היא. תניא (תו"כ ויקרא כ"ב) ר' עקיבא אומר מה ת"ל (ויקרא ה', כ"א) ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו מלוה ולוה ואינו נושא ונותן אלא בעדים ובשטר לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו בעדים ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא ג' שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש מכחש בשלישי שביניהם, לפיכך אמרו חכמים בפקדון פסול לעדות.
<h2>דף כט:</h2>
ולא שנא היכא דמשתבע הוא ולא שנא היכא דמשבעין ליה ועני אמן חיילא עליה שבועה, דאמר מר העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי, ותנן נמי גבי שבועת העדות (ל"א:) משביעך אני ואמר אמן חייב, מאי טעמא דכתיב (ויקרא ה', א') ושמעה קול אלה וגו', ואשכחן נמי גבי סוטה דכתיב (במדבר ה', כ"א) והשביע הכהן וגו' וכתיב בתריה (שם כ"ב) ואמרה האשה אמן אמן, דאמן גופיה שבועה הוא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא (ל"ו.) אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו אמנת דברים, דכתיב (ירמיהו כ"ח, ו') ויאמר ירמיה הנביא אמן.
<h2>דף ל.</h2>
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד, בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בין מפי עצמו ובין מפי אחרים. וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, אינן חייבין על שגגתה, ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד.
<h2>דף לא:</h2>
שבועת העדות כיצד, אמר לעדים בואו והעדוני, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן, הרי אילו חייבין. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו, פטורין, כפרו, חייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת, אמר רבי שמעון מה טעם מפני שאין יכול לחזור ולהודות. אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהם, אמרו לו מפני מה (את) אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין, עד שישמעו מפיו. (ל"ב.) מנלן דאכפירה דבית דין הוא דמיחייב אדחוץ דבית דין לא מיחייב, אמר אביי אמר קרא (ויקרא ה', א') אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאם אינו מגיד זה מתחייב זה ממון, ש"מ שבועה חוץ לבית דין, כפירה בבית דין.
<h2>דף לב.</h2>
והיכא דמסהיד בבי דינא וקא הדר בתוך כדי דיבור, מצי הדר, לאחר כדי דיבור לא מצי הדר, דאמר מר (ויקרא ה', א') אם לא יגיד ונשא עונו כיון שלא הגיד שוב לא יגיד וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
<h2>דף לג:</h2>
ולא שנא היכא דחזא ולא ידע ביה ולא שנא היכא דידע ביה ולא חזא, בר עדות הוא, דכתיב (ויקרא ה', א') או ראה או ידע. ראיה בלא ידיעה כגון דאמר ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ואמר ליה האיך לא, אף על גב דעדים לא ידעי אי מתנה יהב ליה אי אסוקי הוה מסיק ביה ופרעיה, כיון דהוא קאמר ליה לא מניתה לי ועדים ראו דמנה לו, עדותן עדות. ידיעה בלא ראיה דאמר ליה מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני ואמר ליה האיך לא, אף על גב דעדים מיחזא לא חזו כיון דאודי קמיהו והשתא קאמר ליה לא הודיתי לך, עדותן עדות.
<h2>דף לה.</h2>
והיכא דמשבעין ליה סתמא בשבועה האמורה בתורה מאי ניהי, בה' אלהים השמים, אי נמי בכינוי השם, חיילא עליה שבועה. ואי דמשבעין ליה במידי אחרינא כגון שמים וארץ לא חיילא עליה שבועה, מאי טעמא, סתמא שבועה האמורה בתורה היא, היכא דפריש מידי אחרינא הא פריש, דתנן משביעני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אילו חייבין, בשמים ובארץ הרי אילו פטורין, ואמרינן מאי טעמא, אמר אביי משביעני עליכם בשבועה קאמר בההיא שבועה דאמר רחמנא, מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה בשמים ובארץ פטורין, דאיכא למימר דלאו במי שהשמים והארץ שלו קאמר. אבל ודאי בחנון ורחום, אע"ג דקחשיב להו גבי כינויין הנמחקים אלמא לאו שמות נינהו, כי מישתבע מגויהו מיחייב, דכיון דליכא מידי דאיקרי חנון ורחום אלא קב"ה, במי שהוא חנון במי שהוא רחום, דתנן באל"ף דל"ת ביו"ד ה"י בשד"י בצבאות בחנון ורחום בארך אפים ורב חסד ובכל כינויין הרי זה חייב.
<h2>דף לו.</h2>
והיכא דאמר ליה בלשון שבועה אלה היא, דא"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה, דתנן יכהו אלהים וכן יכהו אלהים זו היא אלה האמורה בתורה, וכתיב בצדקיהו (יחזקאל י"ז, י"ג) ויבא אתו באלה וכתיב (דה"ב ל"ו, י"ג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. והיכא דאמרי ליה בלשון ארור שבועה היא, דתנו רבנן ארור בו שבועה בו קללה בו נידוי דכתיב (שופטים ה', כ"ג) אורו מרוז אמר מלאך ה' ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז. בו קללה דכתיב (דברים כ"ז, י"ג) ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וגו' וכתיב (שם כ"ו) ארור אשר לא יקים וגו', בו שבועה דכתיב (יהושע ו', כ"ו) וישבע יהושע בעת ההיא וגו' וכתיב (מ"א ט"ז, ל"ד) בימיו בנה חיאל בית האלי קרי לה בית האלי אלמא אלה היא והתם ארור הוא דכתיב, ואשכחן נמי גבי שאול דכתיב (ש"א י"ד, כ"ד) ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וכתיב (שם כ"ז) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו קרי לה לארור שבועה.
והיכא דאמר לא תרין זמני, אין תרי זמני, שבועה היא, דא"ר אלעזר אין שבועה לא שבועה, לא מנלן, דכתיב (בראשית ט', ט"ו) ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב (ישעיהו נ"ד, ט') כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלמא לאו שבועה, וסברא היא מדלא שבועה אין נמי שבועה. ואמר רבא והוא דאמר אין אין והוא דאמר לא לא דכתיב (בראשית ט', י"א) ולא יכרת כל בשר ולא יהיה, ומדלא תרי זימני אין נמי תרי זימני.
<h2>דף לו:</h2>
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, מפי אחר אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב, וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתו, ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים. שבועת הפקדון כיצד, אמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי או שאמר לו אין לך בידי משביעני עליך ואמר לו אמן, הרי זה חייב. השביע עליו חמשה פעמים בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין וכפר חייב על כל אחת ואחת, א"ר שמעון מה טעם, מפני שיכול לחזור ולהודות. היו חמשה תובעין אותו אומרים לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי, אינו חייב אלא אחת, שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת, רבי אלעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה, רבי שמעון אומר עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת.
<h2>דף לז:</h2>
והיכא דאפקיד מידי גבי חבריה וכפריה ואישתבע ליה והדר אודי ליה מיחייב לשלומי קרן וחומש למרי פקדון ואשם בכסף שקלים למזבח, שנאמר (ויקרא ה', כ"ד) נפש כי תחטא ומעלה מעל וגו' וחמישתיו יוסף עליו (ב"מ נ"ד.) שיהא הוא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה, רבי יוחנן אומר חמישתיו שיהא חומשה של קרן ש"מ חומשא מלבר, אלמא הלכה כרבי יאשיה. והני מילי דאודי הוא מדעתא דנפשיה אבל אתו עדים והדר אודי משלם תשלומי כפל, דתניא (שבועות ל"ז:) בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ואחר כך באו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם, אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם. ואפילו טעניה בשוה פרוטה וכפריה ואישתבע ליה והדר אודי מדעתיה מיחייב לשלומי קרן וחומש ואשם, דתנן (ב"ק נ"ה:) הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו מוסיף חומש. והני מילי היכא דאישתבע ליה מדעתא דנפשיה חוץ לבית דין אבל תבעיה בבית דין לא מיחייב שבועה אלא בשתי כסף דתנן (שבועות ל"ח:) שבועת הדיינין הטענה שתי כסף והודאה בשוה פרוטה ואם אין הודאה ממין הטענה פטור. והאידנא דליכא אשם וליכא חומש לא משלם אלא קרן.
<h2>דף לח:</h2>
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה, ואם אין הודאה ממין הטענה פטור. כיצד, מנה לי בידך, אין לך בידי, פטור, שתי כסף, אין לך בידי אלא פרוטה, חייב.
מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב. מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה. מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אומר לו תניהו לי, נתתיו לך פטור, אין לך בידי חייב. מנה לי בידך ואמר לו הן, אל תתנהו לי אלא בפני עדים, למחר אמר לו תניהו לי, נתתיו לך, חייב, מפני שצריך ליתנו לו בעדים. ליטרא זהב לי בידך, אין לך בידי אלא ליטרא של כסף פטור. דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית פונדיון ופרוטה, חייב, שהכל מין מטבע אחד. כור תבואה לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור. כור פירות לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב, שהקטנית בכלל פירות. טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור, ורבן גמליאל מחייב, שהטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה, אומר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. טענו כלים וקרקעות הודה לו בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור, הודה במקצת הקרקעות פטור, במקצת כלים חייב אף על הקרקעות, שהנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם, וכן הלכה.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש, וקא הוו בה רב ושמואל וקאמרינן (מ"ב.) טענת קטן מידי מששא אית בה, והילכתא טענת קטן לאו מששא אית בה. (מ"ב:) והילכתא כשמואל דאמר נשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש, לקטן ליפרע מנכסי קטן, כאידך מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וקמ"ל דמתרתי מהא דנשבעין לקטן ומהך דמנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה כדאביי קשישא דאמר יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה ובין לזיבורית. ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש, באידך מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה לא שנו משועבדין להדיוט ולא שנא משועבדין להקדש כי משתבע שקיל בין מן הדיוט בין מן הקדש.
שבועת הדיינין היכי משבעינן ליה, אמר רב יהודה משביעין אותו שבועה האמורה בתורה דכתיב (בראשית כ"ד, ג') ואשביעך בה' אלהי השמים. א"ל רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בענן שם מיוחד, אפילו תימא רבנן דאמרי בכינוי, נפקא מינה לאתפושי חפצא בידיה, כי הא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הילכתא כרבא ולא כרב פפא, הילכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד, תלמיד חכם מיושב. שבועה בספר תורה, תלמידי חכמים לכתחילה בתפילין.
<h2>דף לט.</h2>
תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה (שמות כ', ז') לא תשא את שם ה' וגו', וכל עבירות שבתורה נאמר בהן (שם ל"ד, ז') ונקה וכאן נאמר (שם כ', ז') לא ינקה, וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר (קהלת ה', ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר (ישעיהו נ"ח, ז') ומבשרך אל תתעלם, וכל עבירות נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם שנאמר (הושע ד', ב') אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו' כל עבירות שבתורה יש לו זכות תולין לו שנים שלשה דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר (זכריה ה', ד') הוצאתיה נאם ה' צבאות הוצאתיה לאלתר, (שם) ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו, ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו. ולנה בתוך ביתו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן. אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע העומדים אומרים זה לזה (במדבר ט"ז, כ"ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין, וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר (דברים כ"ט, י"ג) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה, אין לי אלא אותן העומדים על הר סיני דורות הבאין וגרים המתגיירים מנין, ת"ל ואת אשר איננו פה, אין לי אלא מצות שקבלו בהר סיני מצות העתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין, ת"ל (אסתר ט', כ"ז) קיימו וקיבלו קיימו מה שקיבלו כבר.
<h2>דף לט:</h2>
אמר רב כפירת טענה שתי כסף, ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב. ואמרינן עלה אמר רבא דיקא מתניתא כוותיה דרב וקראי כוותיה דשמואל, ותני רבי חייא לסיועי לרב (מ'.) סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב, חסר מעה פטור, והילכתא כרב דתני רבי חייא כוותיה.
<h2>דף מ.</h2>
הני מילי בטענת מלוה והודאת לוה, אבל טענת מלוה והעדת עד אחד, אפילו לא טענו אלא פרוטה ולא כפר אלא בפרוטה חייב. מאי טעמא, אמר קרא (דברים י"ט, ט"ו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה.
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ועד אחד מעיד שיש לו מדאוריתא, לישתבע ליה שבועה דאוריתא ולא משלם דכתיב (דברים י"ט, ט"ו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון לכל עון הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ותנן נמי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין.
<h2>דף מ:</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל טענו בחיטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב, אמר ליה רבי יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור, והאמר ליה יישר וכן אמר רבי יוחנן, אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.
מנה לי בידך אין לך בידי פטור. אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת, מאי טעמא, חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו, אדרבה חזקה אין מעיז פניו בפני בעל חובו, התם אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה סבר עד דהוה לי ופרענא ליה, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות. רב חביבא מתני לה אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן, למחר אמר לו תניהו לי, נתתיו לך, פטור, ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא, ומאן דמתני לה אסיפא, התם הוא דאיכא דררא דממונא אבל הכא דליכא דררא דממונא לא.
<h2>דף מא.</h2>
מאי איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן, איכא בינייהו מיפך שבועה, בדאוריתא לא מפכינן בדרבנן אפכינן, אי אמר לוה נשתבע מלוה ונישקול אפכינן שבועה, והני מילי היכא דלא כתב ביה כל אימת דנפיק שטרא דנן בדלא קריע ובדלא מחזיק ובדלא כתיב על גביה מהימן אדיבוריה, אבל כתב ביה לא משתבע. אמר רב פפא האי מאן דנקיט שטרא על חבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא, לאו כל כמיניה ואמרינן ליה זיל שלם, ואי אמר ליה אשתבע לי אמרינן ליה זיל אישתבע ליה. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מה בין זה לפוגם את שטרו, אמר ליה התם אע"ג דלא טעין הוא טענינן ליה הכא אי לא טעין לא טענינן ליה.
ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה דאוריתא דאמר מר בר רב אשי (שבועות מ"א. וסנהדרין כ"ט:) אפילו בדאוריתא אפכינן שבועה. ולמיכתב אודיתא מר בר רב אשי אמר לא כתבינן אודיתא עד דקבעי בי דינא ומשדרי שליחא ומזמני ליה לדינא.
<h2>דף מא:</h2>
אמר רב פפי משמיה דרבא הילכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, ורב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים, ומשבעינן ליה שבועת היסת, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים. ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן בשבועה. ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי לא תפרען לי אלא באנפי ראובן ושמעון, אזל פרעיה באנפי תרין מעלמא, אמר אביי באנפי תרי אמר ליה באנפי בי תרי פרעיה, רבא אמר להכי אמר ליה באנפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי פרען באנפי בי תרי דתנו הילכתא, אזל פרעיה בין דיליה לדיליה ואיתניסו, אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אין שקלי ואמינא ליהוו פקדון גבאי עד דמיתרמו לי בי תרי דתנו הילכתא ונקיים תנאה, אמר ליה כיון דקא מודית דודאי שקלת מיניה, פירעון מעליא הוי, מאי איכא למימר לקיומיה תנאה, זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת דתנינן הילכתא ספרא וספרי ותוספתא וכוליה תלמודא.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה לא היו דברים מעולם, אזל אייתי סהדי דאוזיף ופרע, אמר אביי מאי נעביד ליה אינהו אמרי אוזפיה אינהו אמרי פרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, אמר ליה לא פרעתיך באנפי פלוני ופלוני, אתא פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם, סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן, אמר ליה רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך, אמר ליה לא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא, אמר ליה בארבעה ארבעה הוו קיימי, סבר רמי בר חמא למימר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה, אמר ליה רבא סתם קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי.
<h2>דף מב.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסקינא בך והא שטרא, אמר ליה לאו פרעתיך, אמר ליה הנהו סטראי נינהו, רב נחמן אמר איתרע שטרא, רב פפא אמר לא איתרע שטרא. מאי הוי עלה, רב פפא אמר לא מתרע שטרא רב שישא בריה דרב אידי אמר איתרע שטרא, והילכתא איתרע שטרא.
ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא, אזל פרעיה באנפי תרי, לסוף אמר ליה לא היו דברים מעולם, אביי ורבא דאמרי תרויהו הא הימניה, מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מדנפשיה טפי מדסהדי מי הימניה. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כי בי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא, אזל פרעיה באנפי תלתא, אמר רב פפא כי בי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה, מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימר דאמרינן תלתא עדיפי מתרי לעניין אומדנא דכמה דנפישי אינשי ידעי באומדנא טפי אבל לעניין עדות מאה כבי תרי ותרי כמאה. והני מילי היכא דאמר ליה בבי תרי ואזל ופרעיה באנפי תלתא אבל אמר ליה בתלתא ואזל ופרע באנפי ארבעה כיון דנחית לדעות נחית.
<h2>דף מב:</h2>
ואילו דברים שאין נשבעין עליהם עבדים ושטרות קרקעות והקדשות, ואין בהם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אין נשבע נושא שכר אין משלם, רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ושאין חייב באחריות אין נשבעין עליהם.
ואילו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. מנהני מילי, דתנו רבנן (שמות כ"ב, ח') על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור על שה ועל שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שמטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאעפ"י שמטלטלין אין גופן ממון. הקדש, רעהו כתיב.
<h2>דף מג.</h2>
אין נשבעין אלא על דבר שבמידה שבמשקל ושבמניין, כיצד, בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור, זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב. אמר אביי לא שנא אלא בית סתם אבל בית זה ידיע טענתיה. א"ל רבא אי הכי אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ליפלוג וליתני במה דברים אמורים בבית סתם אבל בבית זה חייב, אלא אמר רבא לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין. תניא כוותיה דרבא כור תבואה לי בידך אין לך בידי פטור, מנורה גדולה לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור, אבל אמר לו כור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך מנורה בת עשר ליטרין לי בידך אין לך בידי אלא חמש חייב, כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין, כללו של דבר לאיתויי מאי, לאיתויי בית זה. מאי שנא מנורה גדולה ומנורה קטנה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, אי הכי בת עשר ליטרין נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, א"ר אבא בר ממל שאני מנורה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על חמש ליטרין.
המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה, פטור. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה, חייב. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה, פטור. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו חמשה דינרין היה שוה, חייב. מי נשבע, מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אהייא, אינימא אסיפא מאי איריא שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון (מ"ג:) תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא דהוה לי מודה מקצת הטענה, אלא אמר שמואל ארישא, וכן אמר רב חייא בר רב ארישא, וכן אמר רבי יוחנן ארישא, ומאי רישא סיפא דרישא, דקתני סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב, אף על גב דמדאוריתא שבועה גבי לוה היא שקלוה רבנן מן לוה ושדיוה אמלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.
והיכא דקא מודה מלוה במקצת, כגון דאוזפיה מאה וא"ל לווה שוי משכון דילי מאתן ואמר ליה מלוה לא הוי שוי אלא מאה וחד, משתבע מלוה שבועה דאוריתא, אבל אמר ליה מלוה דלא שוי אלא מאה משתבע שבועת היסת דרבנן, ואף על גב דקתני סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה פטור, כי קתני פטור משבועה דאוריתא אבל שבועת היסת דרבנן מיחייב. אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא משכון אבד קתא אבדו מעותיו, אבל תרתי קתא לא, ורב נחמן אמר אפילו תרתי קתתא אווד [ג"א אבד] חדא אווד חמש מאה אווד אידך אווד חמש מאה, אבל קתא ונסכא לא, נהרדעי אמרי אפילו קתא ונסכא אווד נסכא אווד דמי נסכא אווד קתא אווד כולהו ליתה לדשמואל והילכתא הם כמתניתין.
<h2>דף מג:</h2>
והיכא דאוזפיה ויהב ליה משכון דשוי טפי ממאי דאוזפיה ונטריה מלוה כדרך השומרים ואיתבד ליה, פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא (שבועות מ"ג:) דרבי אליעזר סבר כיון דנטריה כאורחא דנטוריא משתבע למלוה דנטרית יתיה הכי ואיתבד ליה ושקיל ליה מאי דאוזפיה מלוה, ורבי עקיבא סבר אע"ג דנטריה כיון דאיתבד ליה משכון איתבדו לה זוזי, והילכתא כרבי עקיבא וחייב בכל המשכון כולו. והיכא נמי דאוזפיה ואיתבד משכון ולא נטריה מלוה כאורחא דנטורי ואע"ג דכתב מלוה על לוה שטרא, בין רבי אליעזר ובין ר' עקיבא מודו דכיון דאיתבד משכון איתביד זוזי, דתניא אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהן דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו, והוא דשויה משכון שיעור זוזיה אבל אוזפיה מאה זוזי וקא טעין לוה דמשכון דילי שוי טפי, אי אית ליה סהדי משלם מלוה, מאי טעמא, דשומא שכר הוא, דקיימא לן (ב"מ פ':) הלכתא הלוהו על משכון שומר שכר בין הלוהו מעות ובין הלוהו פירות ולא קיימא לן הילכתא כרבי יהודה.
<h2>דף מד.</h2>
אמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר (דברים כ"ד, י"ג) ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון. ודוקא שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני. והני מילי דכתב עליה שטרא דלא סמך אמשכון, אבל לא כתב עליה שטרא ושקיל מיניה משכון בשעת הלואה קני והוי עליה שומר שכר. וכי אמר רבי יצחק משכנו בשעת הלואה לא קני בדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלינן בתר אומדן דעתא, והיכא נמי דאוזפיה וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר, והיינו דרבי יצחק.
<h2>דף מד:</h2>
נגזל כיצד, היו מעידים אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות ואמר לו תן לי כליי שנטלת והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל, רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה, אמר לו תן לי שני כלים שנטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד. (מ"ו.) למשכנו, ודילמא לא משכנו מי לא אמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואיקטליה לדיקליה לפלניא ואישתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטליה, מאי טעמא, עביד איניש דגזים ולא עביד, הכא נמי עביד איניש דגזים ולא עביד, אימא ומשכנו. ולחזי מאי משכנו, אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן בשטענו כלים הניטלין תחת כנפיו, דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, (מ"ו:) ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן, ושאינו עשוי למכור את כליו לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן, ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה, ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר לקוחין וזה אומר גנובין לא, אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן, ולא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר הלה לקוחין הן בידי אינו נאמן, כי הא דרבא אפיק ספר אגדתא וזוגא דסרבלי מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בלא שבועה. הילכך אפילו שומר נשבע ואפילו אשתו של שומר נשבעת. בעי רב פפא שכיר ולקיטו מאי, תיקו. אמר ליה רב יימר לרב אשי טעניה כסא דכספא מאי, אמר ליה חזינן אי איניש דאמיד הוא או איניש דמהימן דמפקדי אינשי גביה טענתיה טענה משתבע ושקיל, ואי לא לא. (תוספתא פ"ב ה"ו) הנשבע בפני גוים ובפני מוכסין ובפני ליסטין פטור, שנאמר אם (ויקרא ה', א') תחטא ולא יגיד יהא חוטא ואם לא יגיד אל יהא חוטא כשיגיד.
נחבל כיצד, היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, אמר לו חבלת בי והלה אומר לא חבלתי, הרי זה נשבע ונוטל, רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה, אמר לו חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי אלא אחת.
<h2>דף מה.</h2>
חנוני על פינקסו כיצד, לא שיאמר לו כתוב על פינקסי שאתה מחוייב לי מאתים זוז, אלא אמר לו בעל הבית לחנוני תן לבני סאתים חטים ולפועלים בסלע מעות, הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו, הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין, אמר בן ננס כיצד אילו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל בשבועה והוא נוטל שלא בשבועה, וליתה לדבן ננס דתניא (מ"ז:) אמר רבי טורח שבועה זו למה, אמר ליה רבי חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, קבלה מיניה או לא קבלה מיניה, ת"ש דתניא רבי אומר פועלין נשבעין לחנוני ואם איתה לבעל הבית מיבעי ליה, אלא אמר רבא הכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה, ונשבע חנוני ונוטלין מבעל הבית.
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו, ואמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באמפולי, ישבע בעל הבית. נתן לו דינר ואמר לו תן לי את הפירות, אמר לו נתתים לך והולכתים לתוך ביתיך, ישבע חנוני, רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה. תניא (מ"ח.) אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים ושניהם עוררין עליהם, אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, נתתיו לך ונתתו באמפולי, ישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר ואמר לו תן לי את המעות, נתתים לך והשלכתי לתוך כיסך, ישבע שולחני, רבי יהודה אומר אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינרו.
ואילו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה שנושאה ונותנת בתוך הבית ובן בית, אמר לו מה אתה טועננו רצוני שתשבע לי חייב חלקו. השותפין והאריסין אין יכול להשביען, נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. והשביעית משמטת את השבועה. אמר מר ואילו נשבעין שלא בטענה, אטו בשפטני עסיקינן, הכי קאמר ואילו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן בית. תנא בן בית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו אלא מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין מכניס לו פירות ומוציא לו פירות. מאי שנא הני, משום דמודו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף, כמאן כשמואל, והא תני ר' חייא לסיועיה לרב, אימא, והוא שיש ביניהם כפירת טענת שתי כסף, כמאן כרב, והילכתא כשמואל דכל רב ושמואל בדיני הלכה כשמואל.
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין (שבועות מ"ה.) מנלן, דאמר קרא (שמות כ"ב, י') ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו שבועה, כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון, ההוא לכל הנשבעין שבתורה הוא דאתא ודרב הונא אמר רב ליתה מדרב נחמן. ואילו נשבעין ונוטלין השכיר, (ב"מ קי"א.) שכיר נשבע בזמנו ונוטל, שכיר מאי טעמא עבדו ליה רבנן תקנתא דמשתבע ושקיל, (שבועות מ"ה.) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן, הלכות, הני הלכתא נינהו, אלא אימא תקנות גדולות שנו כאן, גדולות מכלל דאיכא קטנות, אלא אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן, עקרוהא רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית, בעל הבית גופיה ניחא ליה כי היכי דליתגרון פועלין, אדרבה פועל ניחא ליה דלוגריה, אלא בעל הבית על כורחיה אגר, הכא נמי שכיר על כורחיה מיתגר, אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא, וליתן ליה בלא שבועה, כדי להפיס דעתו של בעל הבית.
<h2>דף מו:</h2>
ומאן דרגיל לאפוקי שם שמים לבטלה פסול לשבועה, דתנן שכנגדו חשוד על השבועה כיצד, אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל. ואמרינן (כתובות פ"ה.) ההיא איתתא דאיחייבא שבועא בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועת שוא, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה, ומפרשי רבנן דקא חזיא לה דהות מפקא שם שמים לבטלה.
<h2>דף מז.</h2>
ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד, אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואחד שבועת שוא היה אחד מהם משחק בקוביא מלוה בריבית מפריח יונים סוחרי שביעית, שכנגדו נשבע ונוטל. היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר יחלוקו. אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן, אמר ליה לא ידענא, הילכתא מאי, אמר ליה לא ידענא. איתמר אמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן רבי יוסי אומר יחלוקו וכן תני רב זביד בדבי רבי אושעיא רבי יוסי אומר יחלוקו. עבד רב נחמן עובדא כרבי יוסי דאמר יחלוקו. חזרה שבועה למקומה, להיכן חזרה, אמר רבי אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני, רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחוייב לה. אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא.
היכא דאמר ליה לחבריה מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע, דיניה בעסק שבועה ומיחייב, והיכי דמי עסק שבועה, כדרבא דאמר רבא (ב"מ צ"ח.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאין יכול לישבע משלם. (שבועות מ"ז.) ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה אוקי ביה סהדא דמיחטף חטפיה, אמר ליה אין חטפי ודילי חטפי, א"ר אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא, לישלים, ליכא תרי סהדי, ליפטריה, איכא חד סהדא, לישתבע, כיון דאמר חטפי הוה ליה כגזלן, אמר ליה רבי אבא הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, וכן הלכה.
<h2>דף מח.</h2>
כשם שאמרו פוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה, וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בשטרותיו של אבא ששטר זה פרוע, אמר רבי יוחנן בן ברוקה אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל, אמר רבן שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטלין שלא בשבועה, ואיתה לדרבן שמעון בן גמליאל. וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, יתומים ממאן, אי נימא מלוה, אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו שקילי בשבועה, הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.
רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שלחוה לקמיה דרבי אלעזר שבועה זו מה טיבה, שלח להו יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין, הדר שלחו בימי רבי אמי אמר כולי האי שלחי לה ואזלי אי אשכחינן בה טעמא מי לא שלחינן להו, אלא אמר רבי אמי הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא קא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה הוא דאיחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה, אלא אמר רב נחמן אם איתה לדרב ושמואל איתה אי ליתה ליתה, אם איתה איתה אלמא מספקא ליה והאמר רב יוסף בר מיניומי עבד רב נחמן עובדא כרבי יוסי דאמר יחלוקו, לדבריו דרבי אמי קאמר. איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ליה אתי מר נעקרה להא דרב ושמואל, אמר להו לא איכפלי ואתאי הני פרסי אלא למיעקרה לדרב ושמואל, אלא נימא בה טעמא כי היכי דלא לוסיף עלה דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. ההוא דשכיב ושבק ערבא אתו בני מלוה תבעי ליה לערבא, סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. ההוא דשכיב ושבק אחא אתא ההוא אחא וקתבע בשטרא דאחוה מיתמי, סבר רמי בר חמא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא, אמר ליה רבא מה לי למימר שבועה שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחי.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רב חמא השתא דלא איתמר הילכתא לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר האי דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד כרב ושמואל עבד. אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה, אגבויי לא מגבינן ביה דילמא סבירא לן כרב ושמואל, ומקרע נמי לא קרעינן ליה דההוא דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד. ההוא דיינא דעבד כר' אלעזר, הוה ההוא צורבא מרבנן במאתיה אמר ליה מייתינא איגרתא ממערבא דלית הילכתא כרבי אלעזר, אמר ליה לכי תיתי, אתא לקמיה דרב אחא אמר ליה האי דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד.
הלכה כשמואל או הלכה כרב, ת"ש דאמר רב פפא טענו כלי ופרוטה הודה לו בכלי וכפר בפרוטה פטור, בפרוטה וכפר בכלי חייב, חדא כרב וחדא כשמואל, חדא כרב דאמר עד דאיכא כפירת טענה שתי כסף, ואמרינן נמי באידך פירקין ואילו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן בית ואמרינן עלה אמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף, ואמרינן עלה כמאן כשמואל, ומקשינן והא תני רבי חייא לסיועיה לרב, אלא אימא הוא שיש כפירת טענה ביניהם שתי כסף, כמאן כרב. (מ':) הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב כשמואל דאמר טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב. ודאי טענו חיטים והודה לו בשעורים שמואל נמי מודה דפטור מן השבועה דהוה ליה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. תני בתוספתא (ב"מ פ"א ה"י) הודאת בעל דין כמאה עדים דמו, אימתי, בזמן שטענו והודה, אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. בין אישתבע בכינויין ובין אשבועינהו בבי דינא ואמר אמן אחר שבועה דאשבעוה, הכין הוא דחיילא עליה שבועה, וכל כמה דאשבעוהי וליכא אמן אחר שבועה לאו שבועה היא.
<h2>דף מט.</h2>
חלקו השותפין וכו', איבעיא להו מהו לגלגל מדרבנן, והילכתא מגלגלין מדרבנן. אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין, רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין, מאי בינייהו, איכא בינייהו לפתוח לו דלת. והשביעית משמטת את השבועה, מנא הני מילי, אמר רב גידל אמר רב אמר קרא (דברים ט"ו, ב') וזה דבר השמיטה אפילו דיבור משמטת.
ארבעה שומרין הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, נושא שכר והשוכר נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה. שומר חנם דכתיב (שמות כ"ב, ו') כי יתן איש רעהו כסף וגו', שומר שכר כתיב (שם ט') כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', שואל דכתיב (שם י"ג) וכי ישאל איש מעם רעהו וגו', ותנו רבנן (ב"מ צ"ד:) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר שלישית בשואל, בשלמא שלישית בשואל בהדיא כתיב וכי ישאל איש אלא ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר איפוך אנא, מסתברא דשניה בשומר שכר שהרי חייב בגניבה ואבידה, אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה דהא שואל דכל הנאה שלו אפילו הכי לא משלם אלא קרנא.
והיכא דמיפקדי גביה פקדון ומיגניב אי נמי מסרו ליה בהמה ומתה, ניתי לבי דינא ולישתבע דלא שלח בה יד וליפטר, דכתיב (שמות כ"ב, י') שבועת ה' תהיה בין שניהם.
